ספר ה"תניא" הוא ספר היסוד של תורת חסידות חב"ד ולמעשה הספר הראשון הפורש באופן שיטתי את הגותה של החסידות מבית מדרשם של הבעל-שם-טוב והמגיד-ממזריטש.
ספר התניא, כשלצידו החיבור ההלכתי של רבי שניאור זלמן מליאדי, ה"שולחן ערוך", הפכו את מחברם למפורסם בכל העולם היהודי ועד היום הוא מכונה על שמם "בעל התניא והשולחן ערוך" ביראת כבוד השמורה לגדלים שבכל הדורות.
על שם המילה הראשונה
אין כמעט מי שלא שמע על ספר התניא, ובכל זאת לא רבים מודעים לעובדה שלמעשה השם "תניא" אינו השם המקורי של הספר. זהו כינוי שדבק בו על שם המילה שבה נפתח פרקו הראשון:
תַּנְיָא [בְּסוֹף פֶּרֶק ג' דְּנִדָּה]: "מַשְׁבִּיעִים אוֹתוֹ: תְּהִי צַדִּיק וְאַל תְּהִי רָשָׁע. וַאֲפִילוּ כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ אוֹמְרִים לְךָ צַדִּיק אַתָּה – הֱיֵה בְעֵינֶיךָ כְּרָשָׁע".
מקור הדברים בגמרא, בפרק השלישי של מסכת נדה1, שם מתוארת ההתרחשות הרוחנית "מאחורי הקלעים" של תהליך יצירת האדם מרגע ההתעברות ועד הלידה. הקטע המופיע כאן הוא התיאור של השלב הסופי בתהליך, רגע לפני יציאת העובר לאוויר העולם, שאז העובר מתחייב להיות צדיק, שלא יהיה רשע ושלא יחשיב את עצמו כצדיק גם אם אחרים יראו אותו ככזה.
בהמשך הספר2 מסביר אדמו"ר הזקן כיצד ה"שבועה" הרוחנית הזו מסמנת את היעדים והגבולות של עבודת ה' במשך כל החיים.
'ליקוטי אמרים' ו'ספר של בינונים'
השם המקורי של ספר התניא הוא 'ליקוטי אמרים' שמשמעותו 'אסופת אִמרוֹת'. השם הזה די מפתיע בהתחשב בעובדה שללא ספק מדובר ביצירת מופת מהפכנית ולמרות זאת המחבר רואה בה רק ליקוט של תורות ורעיונות מאלו שקדמו לו, מה שיכול ללמד אותנו מעט על מידת הענווה שלו.
שם נוסף שניתן לספר3, בתור כותרת משנה, הוא "ספר של בינונים", כלומר שהספר מיועד ל"בינוניים", אלו שאינם צדיקים ואינם רשעים.
כבר בתחילת הספר מבהיר אדמו"ר הזקן שה"בינוני" שאליו מדבר התניא אינו מי שההתנהגות שלו חצויה בין טוב לרע, אלא אפילו מי שאין שום דופי במעשיו ולעיני אחרים הוא עשוי להיראות כמו צדיק גמור. ספר התניא מדריך גם אותו, כמו את מי שעדיין צריך לעבוד קשה כדי להיות כזה, כיצד לבנות את עולם הרגשות הפנימי שלו כך שהנטיות הארציות, אלו שאיתן נולד ושעדיין נותרו כמוסות עמוק בתוך ליבו, לא ישפיעו על ההתנהגות שלו, ואיךבכוחו להגיע לידי כך שמושא התשוקה שלו יהיה האלוקים ולא מנעמי העולם הזה.
ואולם, למרות שהשם "תניא" לא היה שמו המקורי של הספר, כך הוא נקרא בפי כל למִן הרגע שהופיע בדפוס. עדות ברורה לכך ניתן למצוא כבר בהוצאה השנייה של הספר (שנתיים לאחר ההוצאה הראשונה4), שבה כבר מתנוסס השם "תניא" כשמו הראשי של הספר ורק מתחתיו מופיעים השמות המקוריים שניתנו לספר על ידי המחבר, וכמו כן, ב'הסכמה' המצורפת בהוצאה זו בתחילת הספר נאמר שהספר מוכר בפי כל בשם "תניא".
ובכן, האם השם 'תניא' הוא לא יותר מכינוי אקראי, חסר משמעות עקרונית, או שהשם הזה אכן משקף את הבשורה המהפכנית בעבודת ה' שמביא עימו ספר היסוד של חסידות חב"ד?
'תניא' בשפת התלמוד
"תניא" היא מילה בארמית שפירושה בעברית "שנינו", כלומר "למדנו ש...". המילה הזו משמשת בתלמוד כפתיח קבוע לציטוט אמרותיהם של חכמי המשנה – ה'תַּנָאִים' שלא נכנסו לתוך המשניות. מאמרי חז"ל אלו נקראים "ברייתוֹת" (בעברית: "חיצוניוֹת" – כלומר שהם מחוץ לחיבור המשנה).
אבל שימו לב לדבר הבא: מי שיפתח את הגמרא הנ"ל במסכת נידה יגלה שלא מופיעה שם המילה "תניא".
זה לא סתם. לפי רוב הגרסאות של מסכת נידה בתלמוד בבלי, למעט מספר כתבי יד נדירים, מיוחס המאמר חז"ל זה לרבי שמלאי, שהוא אמורא ארץ ישראלי בן הדור השני. זאת אומרת שלפי הנוסח המקובל של התלמוד כלל לא מדובר בברייתא5, ואם כן הביטוי "תניא" לכאורה כלל לא מתאים בהקשר הזה?!
הבחירה של אדמו"ר הזקן לנקוט דווקא בגרסה הלא מוכרת מלמדת על כוונה נסתרת שלמענה ראוי להעדיף נוסח מסוים למרות שהוא פחות מקובל. אדמו"ר "הצמח-צדק", נכדו וממלא מקומו של בעל התניא, מסביר זאת בשני אופנים:
לנצח את הטומאה
ספר הזהר הקדוש, החיבור העיקרי של תורת הקבלה, מורכב מחלקים שונים. לצד החלק העיקרי של הספר המכיל דרשות ואגדות ודברי מוסר לפי סדר פרשיות התורה ישנם כמה "נספחים" שכל אחד מהם עשוי להיחשב כחיבור בפני עצמו. אחד מהם הוא ה"אדרא רבא" (בעברית: האספה הגדולה)6, המתאר אספה מיוחדת של רבי שמעון בר יוחאי ותלמידיו שבה גילה להם סודות-תורה עמוקים ונסתרים שעד אז טרם התגלו.
גם החלק הזה, ה'אדרא רבה', נפתח במילה "תניא", ורבי יצחק לוריא, האריז"ל, נותן לכך הסבר מרתק7 :
לפי הקבלה, העולם כולו מתקיים בצילו של "קרב" תמידי בין כוחות הקדושה לבין כוחות הרוע הנקראים "קליפות" ו"סטרא אחרא" (בעברית: "הצד האחר"). כאשר האדם נכנע לכוחות ה"קליפה" ומושפע מהן הוא גם מעניק להם חיזוק וצידוק על חשבון כוחה של הקדושה בעולם.
ה"קליפות" מופיעות בעולם בצורות שונות ומגוונות. אחת מהן נקראת בשם 'תניא' ותפקידה להניא את לומדי התורה מלימוד סודות התורה באמצעות העלאת המחשבה שהלימוד צריך להתמקד רק בהיבט הנגלה של התורה.
כשאדם מתגבר על המחשבה הזו וכן מתעסק בלימוד סודות התורה, הוא מכניע את ה"קליפות" ותורם לניצחון של כוח הקדושה בכל העולם. ולכן רבי שמעון בר יוחאי בחר לפתוח את חלק ה'אדרא רבה' המגלה סודות תורה עמוקים במילה 'תניא', כדי שהלומדים יהיו מודעים לקיומו של אותה "קליפה" ויגברו עליה.
זוהי אפוא גם הכוונה הנסתרת שבגללה אדמו"ר הזקן פתח את ספר החסידות במילה 'תניא', כדי לרמז שבאמצעות לימוד החסידות מכניעים את כוח הקליפה הנקרא בשם זה8.
לחיות עם האיתנות של הנשמה
האותיות של המילה 'תניא' מרכיבות גם את המילה 'אֵיתָן', המרמזת על איתנותה של הנשמה היהודית ששום דבר לא יכול לה ובזכותה מצליחים היהודים לגבור על כל ניסיון ולהמשיך לדבוק בה' במסירות נפש גם במחיר הקרבת החיים9.
אדמו"ר הזקן פותח את ספרו במילה 'תניא' כדי לרמז על כך שבאמצעות לימוד ספר התניא מעוררים ומביאים לידי ביטוי מעשי את האיתנות ועוצמת-העל של הנשמה האלוקית ומיישמים באמצעותה חיים יומיים של עבודת ה'10.
רוצים ללמוד תניא? במדור הזה מחכים לכם מאמרים, הסברים, פירושים ושיעורי וידאו על ספר התניא קדישא!
מעניין מאוד