קראתי על מייסד החסידות, רבי ישראל בעל שם טוב (הבעש"ט). נראה שהיו כמה רבנים שכונו "בעל שם" אבל הוא היחיד שנקרא "בעל שם טוב". מה ההבדל ביניהם? ומה בכלל המשמעות של הכינוי הזה?

תשובה:

בדרך כלל, כשאומרים 'שם טוב' הכוונה למוניטין חיובי. אבל הבעל שם טוב עשה בחייו, כמובן, הרבה יותר מאשר להשיג לעצמו מוניטין חיובי. ובכן ברור שהתואר 'בעל שם טוב' לא בא לספר רק על שמו הטוב של רבי ישראל, מייסד החסידות. אז מהי המשמעות של הכינוי הזה?

המושג "בעל שם" הוא כינוי שהוצמד בקהילות יהדות אשכנז לצדיק ותלמיד חכם שעוסק שבקיא ברזי תורת הנסתר ויודע להשתמש בידע של הכוונות ושמות הקודש של הבורא כדי לרפא חולים ולסייע לנזקקים בצורה על טבעית.

כלומר, הביטוי "בעל שם" מתאר את היכולת של הצדיק לכוון ב"שם" של הקדוש ברוך הוא בצורה שתשפיע על המציאות.

"בעלי השם" המפורסמים היו:

· רבי אליהו בעל שם לואנץ מווֹרְמְס1 (ה'שכ"ד, 1564 – ה'שצ"ו, 1636)

· רבי אליהו בעל שם מחֶלְם (ה'ר"פ, 1520 – ה'שמ"ג, 1583)

· רבי יצחק זֶקְל אריה לֵייבּ - הבעל שם ממיכלשטאדט (ה'תקכ"ח, 1768 – ה'תר"ח, 1847)

· רבי יואל היילפרין – הבעל שם מזמוש'ץ (המאה ה-17 – המאה ה-18)

· רבי אדם בעל שם מרופשיץ (המאה ה-17 – המאה ה-18)

· רבי חיים שמואל יעקב פּוֹלַק – הבעל שם מלונדון שדיוקנו התפרסם בטעות כדיוקנו של הבעל שם טוב (ה'תס"ח, 1708 – ה'תקמ"ב, 1782).

כמו שאר "בעלי השם" גם רבי ישראל הבעש"ט היה בקיא בתורת הקבלה ועסק בריפוי ובחילוץ ממצוקות בדרכים נסיות, אולם הוא היחיד מבין כולם שלתוארו נוספה המילה "טוב" – הבעל שם טוב.

ואכן, השוני בין הבעש"ט לשאר בעלי השם גדול בהרבה על הדמיון ביניהם. אלו היו בעיקר צדיקים עושי מופתים, וכאלה היו לא מעט בהיסטוריה של עם ישראל. הבעש"ט, לעומתם, גילה את דרך עבודת ה' של החסידות וחולל מהפכה רוחנית בעולמה של היהדות.

מלבד זאת, בניגוד אליהם, הבעל שם טוב כלל לא היה צריך להשתמש בקבלה מעשית ובכוונת השמות הקדושים כדי לעקוף את הטבע2. הבעש"ט היה אדם שמעבר לטבע בתוך הטבע. הוא חי את חייו המופלאים בתוך סביבה אנושית רגילה וניהל את חייו בדומה לכל אדם מן הישוב, אבל בלי להיות כפוף למגבלות הטבע אפילו בכהוא-זה.

• ראו גם: סיפורים על הבעל שם טוב

שושלת הצדיקים הנסתרים

המסורת אמנם מספרת כי רבי ישראל בעל שם טוב היה המשך ישיר לשושלתם של הצדיקים 'בעלי השם'.

הוא התייתם מאביו בילדותו ואומץ על ידי חבורת צדיקים נסתרים שלימדו אותו את התורה הנגלית וגם את סודות התורה, ובגיל 14 הצטרף לאגודת 'מחנה ישראל' – אגודתם של הצדיקים הנסתרים. מנהיג הקבוצה בתקופה זו היה רבי אדם בעל שם מרופשיץ, שהיה תלמידו הקרוב וממשיכו של רבי יואל בעל שם מזמושץ' שהיה תלמידו ויורשו של רבי אליהו בעל שם מוורמס.

לימים הפך רבי ישראל בעל שם טוב עצמו למנהיג חבורת הצדיקים הנסתרים, מה שמסביר מדוע גם הוא, כקודמיו, קיבל את התואר 'בעל שם'. אבל אין זה מסביר את הכינוי 'טוב' שנוסף רק לו.

השם והשמות שלו

בתנ"ך ובדברי חז"ל יש הרבה 'שמות' לבורא. רוב השמות הן למעשה תארים שנועדו לשקף יחס מסוים בינו ובין העולם שברא. לדוגמה, השם 'א-לוהים' מתאר את עוצמתו וגבורתו של השם ("א-ל" במשמעות של כוח ועוצמה), השם "א-דני" מתאר את אלוקים כאדון וריבון העולם השולט ואחראי על כל מה שמתחולל בו.

המכנה המשותף לכל השמות של הבורא, שאף אחד מהם, וגם כולם יחד, אינם משקפים את מהותו האמתית של ה'. שהרי השם יתברך הוא אינסופי ואינו מוגדר, והתכונות שמאפיינות את התייחסותו לעולם אינן מה שהוא בעצמו.

'בעלי השם' שחוללו מופתים על-טבעיים באמצעות הידע שלהם בשמותיו של הבורא, ידעו כיצד לגרום לשינוי ביחס שבין הבורא לבין מציאות אותה רצו לשנות עד שהמציאות המעשית אכן השתנתה בהתאם לכוונתם.

למרות שגם הבעל שם טוב ידע לעשות זאת, לא בכך הוא הצטיין. באישיותו ובדרכו ביטא הבעש"ט את היכולת, חסרת התקדים, לחשוף את "זהותו" האמתית של הבורא, לא באמצעות ה'שמות' הקדושים שמשקפים, כאמור, רק צדדים מסוימים ביחס של הבורא לעולם, אלא בכך שמצא והראה את האלוקות בכל דבר ובכל סיטואציה. הוא העניק את היכולת לחוש באור האלוקי שמאיר ומתנוצץ בַּכֹּל.

אפשר לומר שבעוד יתר הצדיקים ניהלו את העולם באמצעות שמותיו של הא-ל, הבעש"ט מצא את השם בעצמו מתוך ובתוך העולם.

לפי מסורת חז"ל המילה 'טוב' משמשת במקרא לתיאור ההתגלות האלוקית המקורית שהתנוצצה בראשית הבריאה ואחר כך "נגנזה" ונעלמה מעיני הבריות3. הבעל שם טוב, שבעבודתו ובדרכו המיוחדת גילה את השם יתברך מתוך הוויית העולם, שלט למעשה בתעלומה-התגלות של האלוקות בבריאה ולכן זכה לכינוי 'בעל השם הטוב'4.

זה שסולל את הדרך למלך המשיח

בדרך דומה, מוסבר גם כי התואר בעל שם טוב מבוסס על המשנה במסכת אבות5: "רבי שמעון אומר: שלשה כתרים הם: כתר תורה, וכתר כהונה, וכתר מלכות; וכתר שם טוב – עולה על גביהן".

במשנה זו נאמר שיש ששם טוב שחשוב ומכובד יותר מהתורה ומהכהונה וגם מהמלכות. על איזה שם טוב מדובר? אחד הפירושים הוא שהכוונה למלך המשיח שמעמדו הרם וקדושתו יהיו גבוהים יותר מכל תלמידי החכמים והכוהנים הגדולים וגם מלכי ישראל מאז ומעולם.

כתרו של מלך המשיח מרומז כאן בכינוי 'שם טוב' כיון שבזמנו יחזור לזרוח בעולם כולו האור "הטוב" שהאיר בראשית הבריאה ושאותו גנז הקדוש ברוך הוא לעתיד לבוא.

בראשית ימיו היה רבי ישראל בעל שם טוב צדיק נסתר ולא רצה שגדלותו תתפרסם. אולם ביום הולדתו ה-36, בתאריך י"ח באלול ה' תצ"ד (1734), רבותיו לחצו עליו להתחיל להפיץ את תורתו ודרכו המיוחדת ולייסד את דרך החסידות.

הדרך שסלל רבי ישראל פתחה עידן חדש בהיסטוריה היהודית. הוא גילה כי אמירת ברכה ופסוקי תהלים של יהודי פשוט יקרה לפני הבורא לא פחות מלימוד התורה של גדול תלמידי החכמים ובזכותו גם איכר פשוט הבין שביכולתו לעבוד בעצמו את השם באמצעות תפילה נלהבת או נתינת צדקה בשמחה.

רבותיו של הבעש"ט גילו לו כי דרכו החדשה נועדה להכין את העולם לקראת בואו של מלך המשיח ותקופת הגאולה.

הודות לתפקידו ההיסטורי כמי שסלל את הדרך לבואו של מלך המשיח, זכה רבי ישראל לתואר 'בעל שם טוב' – כלומר, זה שכתרו של מלך המשיח קשור ושייך אליו.

יהי רצון שכבר נזכה לכך במהרה בימינו!